(א) והרמב״ם כתב קטן עד י״ב שנה אין הקנאותיו כלום כו׳ ז״ל ב״י ספר מוטעה נזדמן לרבינו ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא שהיה בידו בפי׳ הגמרא ולפי הנוסחא שבידינו דבריו ממש כדברי הגמרא גם מ״ש וא״א כתב כסברא ראשונה יש לתמוה דהא ליתא חילוף סברא בזה בגמרא אלא תלמוד ערוך הוא והו״ל לסתור דברי הרמב״ם מהגמרא עכ״ל ב״י ובאמת קושיות הללו גדולים הן על דברי רבינו וחלילה לנו להעלות על לב שרבינו כתב הדברים הללו בלא כיון ומכ״ש לומר שלא נתן לבו למה שאמרו בגמרא בענין זה שהרי ל׳ הגמרא הנ״ל על לשונו היה ומדבר בה עתה היותר קשה שרבינו בעצמו לא כ״כ בדין קטנה בא״ע סימן מ״ג אלא כמשמעות גמרא שלנו והנראה בעיני הוא שרבינו פי׳ נוסחא זו שהיתה לפניו בדברי הרמב״ם דקאי אמ״ש דקטן אין מקחו מקח דבר תורה וע״ז כתב דהיינו דוקא עד י״ב שנה אבל משם ואילך הקנאתו וממכרו ממכר אפילו ד״ת אפילו אינו יודע בטיב מו״מ וס״ל לרבינו שאין זה סותר למ״ש בגמרא הנ״ל שאמרו דמשום כדי חייו תקנו ולא שיהא דאורייתא דלא אמרו כן אלא עד שיהא בן עשר והוא בשנת י״א וה״ה כשהוא בן י״ב אכן כשהוא בן י״ב ויום א׳ ויודע בטיב מו״מ ס״ל דמקחו מקח מד״ת אע״פ שלא הגיע לכלל גדלות עדיין כיון דאז הגיע לעונת נדרים וכמ״ש בפרישה ע״ש ומש״ר ע״ז וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה היינו שלא חילק לענין קטן ד״ת בקטן כל זמן שלא הגיע לגדלות ממש ושכ״כ הרמ״ה שאין צד דאורייתא בקטן עד שיעשה גדול אלא שחילק בתיקון דרבנן בין י׳ שנים ליותר מי׳ וכדמסיק כנ״ל ליישב דברי רבינו מהתמיהות הגדולות הנ״ל אבל אין לומר דרבינו פי׳ הנוסחא דהרמב״ם הלזה שהיתה לפניו לחלק בין שימכור הוא לאחרים בין שיקנה הוא לעצמו וכמ״ש בסמוך וקאמר דעד י״ש יכול לקנות לעצמו משום כדי חייו אבל לא למכרו לאחרים ומי״ב ואילך יכול אפילו למכור ולהקנות לאחרים דזה אינו במשמעות משנה וגמרא הנ״ל וגם הוא נגד מ״ש הרמב״ם בהדיא בפי׳ הנוסחאות שבידינו לכ״נ כמ״ש ראשונה ודוק:

(ה) וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדים במי שפרע ברמב״ם שבידינו בפכ״ט ממכירה גרס גם בסיפא ואחרים שחזרו בהן מקבלים מי שפרע ורבינו ששינה הל׳ וכתב בסיפא ל׳ עמידה אם עשה כן בכוונה או שגירסת הרמב״ם שבידו היתה כן אפשר ליתן טעם על השינוי משום דקטן שנתן מעות וחוזר ורוצה להוציא מעותיו מהמוכר מסתמא המוכר שהוא גדול אינו מחזיר עד שיקבל עליו מי שפרע לפני הדיינים ולכן קאמר שא״צ לקבל עליו מי שפרע אבל אם המוכר שקיבל המעות חוזר בו ורוצה להחזיר לו מעותיו מסתמא הקטן שאינו יודע הדין אינו מביא המוכר לפני הדיינים לקבל עליו מי שפרע לכך קאמר שעומד מעצמו במי שפרע:

(ו) {ז} וכן אם קנו מיד הקטן כו׳ עד שאין מוציאין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו׳ רבינו שינה בלשון הרמב״ם כי ז״ל וכן אם קנו כו׳ או השכיר כו׳ לא קנה שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו׳ ומל׳ זה משמע דתרתי קאמר ומ״ש תחלה שאין מוציאין כו׳ הוא נתינת טעם גם למה שאמר לא קנו מהקטן ע״י שכירות מקום המטלטלין ורבינו כלל הכל ביחד לנתינת טעם למה אין קנין שקנו מידו מועיל והדין עם רבינו שהרי אין טעם זה דאין מוציאין מיד הקטן מספיק למה לא יהנה שכירות מקום ממנו דמיד ששכר זה ממנו מקום המטלטלין הם ברשות הלוקח ולא צריכין להוציא מידו וע״כ צ״ל שלא בא הרמב״ם ליתן טעם אלא למה שקניינו אינו מועיל וכמ״ש בפרישה בשם המ״מ ומש״ה הגיה רבינו לדבריו או פירש דבריו דמ״ש ואין קנין כו׳ כאילו כתב שאין קנין ודוק:

(י) ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו׳ שתעמוד בידו כו׳ מדלא כתב רבינו שיש חולקים בזה על הרמב״ם משמע דס״ל שהכל מודים להרמב״ם בזה וק׳ ממ״ש רבינו אח״כ מיד בסמוך וז״ל ויראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל דבמקרקעי אין מקחו מקח כו׳ וכ״כ עוד מיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כו׳ דמשמע דוקא כשהוא מבן י״ג ואילך וכדאיתא באשר״י בהדיא אבל קטן לא וא״ל דאה״נ דפליגי חדא דהו״ל למיכתב ומדברי הרא״ש יראה כו׳ בל׳ פלוגתא ועוד דהא ע״כ לא פליגי שם הרא״ש והרי״ף ור״ת אלא אי בעינן בן עשרים או שיהיה פקח או לא וכמ״ש רבינו אח״כ אבל משמע דבזה כ״ע לא פליגי דקטן פחות מי״ג אין מקחו מקח במקרקעי ודוחק לומר שחולק הרמב״ם אכ״ע גם משמע דהראב״ד מודה לדבריו בזה גם לעיל בסימן זה כתב רבינו ז״ל אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס כו׳ דמשמע דוקא שקנאו האפוטרופוס אבל בדידיה עצמו לא שייך קנין ודוחק נמי לומר דהרמב״ם ג״כ לא ס״ל שקטן שקנה קרקע שתעמוד בידו אלא דוקא כשעבד תרתי שנתן דמים והחזיק ג״כ וכדדייק לישניה דהרמב״ם דאז היה דומה לדברים שאחרים מקנים לו שהוא פשוט בגמרא דיש לו זכייה בגוה לאפוקי אם החזיק בו לחוד או נתן המעות לחוד שעדיין אדוק בו יד המוכר בקצתו להכי גם המוכר יכול לחזור בו דסברא זו לא נזכרה בשום מקום דמאחר דאינו מועיל קנין בקרקע בקטן מה לי חד מה לי שנים לכן נראה דלא כתב הרמב״ם שאם קנה קרקע שתעמוד בידו אלא כל זמן שהוא רוצה אבל אם אינו רוצה יכול לחזור וכמ״ש בפרישה בשם המ״מ ומ״ש הרא״ש דעד י״ג שנים לא הוה מקחו מקח היינו לענין שיהיה מקח גמור שאף הוא לא יהיה רשאי לחזור (ומה שהוצרך רבינו לכתוב שם בשם הרא״ש דעד שהגדיל אין קניינו קנין כו׳ כתבתי לזה ישוב בפרישה ע״ש) וכן לעיל מ״ש שקנאו אפוטרופוס כו׳ רצה לנקוט מילתא דפסיקא דהיינו מקח גמור שאינו יכול לחזור שום א׳ ככל קנין דעלמא א״נ לעיל דוקא קאמר דהיכא דקנאו אפוטרופוס הוא דלא יכול ליתן אותו במתנה שהרי הקנין קנין גמור והקרקע שלו וקרקע אינו יכול ליתן במתנה אבל אם הקטן עצמו היה קונה אותה כיון דהוא יכול לחזור אם ירצה הוה קרקע זו שבידו כאילו היו מעותיו בידו שהרי אם רוצה צריך להחזיר לו המוכר מעותיו כל זמן שירצה ולכן ניתן במתנה דלאו שם קרקע עליה אלא שם ממון כיון דהיה יכול לתבוע מעותיו מתי שהיה רוצה וק״ל:

והראב״ד השיג עליו וכתב כו׳ עד שהמקנה מקנה לו כל קניינו כו׳ גם בזה שינה רבינו מל׳ הראב״ד כי ז״ל הראב״ד בהשגות שם לפני זה וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין דההיא [אמתא] דשדרו לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו׳ ונמצא שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה היא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ״ל. ודבריו סתומין אבל נתבארו מתוך מ״ש המ״מ שם ז״ל איני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין בכסף שאם הוא בכסף ודאי לא קנה המקבל כמ״ש המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר גם מה שאמר שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וכוונתו ז״ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שחרור והכסף אינו גומר שעדיין הן צריכין גט שחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש הושוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ״ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה ויתבאר בהל׳ עבדים סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר״א ז״ל שום דמיון בדין קנין הקטן אם הוא מועיל עכ״ל ומ״מ לכאורה משמע מדברי הראב״ד שנתן שני טעמים לשני העניינים דלמה שאם קנו אחרים מטלטלין מהקטן שקנו נתן הטעם מפני שהכסף גומר ולמה שאם קנה הקטן מטלטלין קנה נתן טעם מפני שהמקנה מקנה כל קניינו ורבינו קיצר ולא כתב אלא טעם הב׳ שהמקנה מקנה כל קניינו לחוד לכן נראה פשוט דס״ל לרבינו דמ״ש הראב״ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו ז״א אלא מטעם שכתב כבר שהקנין עדיף מכסף שהוא גומר להוציא עבדים אפילו בלי שטר שחרור וכמ״ש המ״מ בביאור דבריו ותדע דאל״כ קשה איך השיג הראב״ד על הרמב״ם בלי טעם לומר שהמקנה מקנה כל קניינו אלא ודאי מכח ראייתו שהקדים מההיא אמתא דמינה נלמד דכסף גומר ומה״ט קיצר רבינו ונקט דבריו במושלם איך שכתב הראב״ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו וקאי בין אם הקטן הקנה להן או אחרים לו וק״ל. אלא שיש לתמוה מאחר שהמ״מ תמה על הראב״ד ועל ראיותיו וכתב שאיני רואה בכל מה שהביא שום דמיון בדין קנין הקטן וכנ״ל א״כ למה הביאו רבינו במסקנא כאילו תפס דבריו לעיקר ונראה דרבינו ס״ל דמ״ש הראב״ד שהקנין לא גרע מהכסף כו׳ הוא הקדמה למ״ש אח״ז וכאילו אמר אף שהקנין סודר יש לו ריעותא דכבר הדרא סודרא למרא מ״מ לא גרע מאילו נתן לו כסף וכיון שכן הוא קנין עדיף מכסף דאף שכסף אינו קונה ק״ס קונה אפילו בקטן דקנין זה כסף גומר הוא ומקנה כל קניינו כאילו עשה משיכה וכמ״ש בפרישה ובזה נסתלקה קצת תמיהת המ״מ מהראב״ד ומש״ה תפס רבינו דברי הראב״ד לעיקר. ואין לתמוה על הראיה שהביא הראב״ד מההיא אמתא כו׳ הא מסקינן התם בפרק השולח דלא עשה ולא כלום דתשובתו בצדו משום דהו״ל בכליו של מקנה והרמב״ם והראב״ד איירי כאן כשקנה בכליו של קונה וכמ״ש בפרישה ומש״ר בשם הראב״ד בסוף איך שהשיג וכתב דאם אחרים השכירו כו׳ עד לענין מציאה לבד אמרו לאו באותה השגה השיג כן ע״ש אלא שרבינו חיבר וצירף ענייני השגותיו יחד ע״ש ודוק:

(יב) ויראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל דבמקרקע אין מקחו מקח כו׳ בב״ב דף קנ״ה איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רב הונא אר״נ מבן כ׳ ושם (ע״ב) אמרינן דתוך זמן כלפני זמן שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת שהגיעה לגדלות ויודעת בטיב מו״מ מהי שלח ליה אם יודעת בטיב מו״מ מקחה מקח וממכרה ממכר אמר אמימר ומתנתה מתנה דדוקא מכר קים להו לרבנן דינוקא קריבה דעתו גבי זוזי ואי הוה זבוניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל ומזבן לכולהו נכסי אבל מתנה אי לאו דהו״ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרי רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלעבדו להו מילי עכ״ל הגמרא בקיצור ונתבאר מתוך מ״ש הרא״ש שם דסוגיא זו מתפרש על ג׳ פנים והוא דר״ת פי׳ כל הסוגיא בין בנכסים שירש מאביו בין בנכסים שקנה הוא או שניתן לו דבכולם אי פקח הוא ממכרו ממכר מיד כשנעשה גדול בן י״ג ומביא ב׳ שערות וכדשלח ליה רבא לגידל הנ״ל. ואי אינו פקח בכולם לא הוי ממכרו ממכר עד שיהא בן כ׳ ואז הוי ממכרו ממכר בכולן אם אינו שוטה אף שאינו פקח ומיניה איירי רב הונא אמר ר״נ הנ״ל והרי״ף ס״ל דההיא דרב הונא מיירי דוקא בנכסי אביו שהרי נזכר בדבריו נכסי אביו אבל ההיא דשלח רבא לגידל הנ״ל דלא נ:כר בדבריו נכסי אביו מיירי בנכסים שקנה הוא וא״כ נלמד מיניה דבנכסים שקנה הוא נמכרים כשהוא בן י״ג ומביא ב׳ שערות ודוקא כשהוא פיקח. ובנכסים שירש דוקא כשהוא בן כ׳ ואז אפילו אינו פיקח רק שלא יהא שוטה אבל כשאינו בן כ׳ אף שהוא פקח ממכרו אינו ממכר. והרא״ש ס״ל דשני המימרות איירי דוקא בנכסי אביו דגם הא דשלח רבא לגידל אדברי רב הונא אר״נ קאי וס״ל בחדא כהרי״ף והוא דמ״ש רב הונא אר״נ שקטן לא ימכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ׳ בנכסי אביו דוקא קאמר ובחדא כר״ת דההיא דשלח ליה רבא לגידל ג״כ איירי דוקא בנכסי אביו דאילו בנכסים שקנה א״צ שיהיה פקח רק בגדלות די״ג ואינו שוטה סגי וק״ל ובזה דברי רבינו מבוארים רק שקיצר ולא הביא לדברי ר״ת משום דנמשך אחרי דברי הרא״ש שכתב שם דל״נ לו דברי הרי״ף ע״ש:

ודקדק רבינו וכתב לשון ויראה כו׳ דהרא״ש הביא לדברי ר״ת אההיא דרב הונא אר״נ הנ״ל וכתב שקצת משמע בגמרא כר״ת דנכסי אביו ל״ד קאמר ומש״ה כתב ויראה לומר דאף שבתחלה כתב שקצת נראה כדברי ר״ת מ״מ לא יראה שכן הוא דעתו להלכה. ונראה שדייק רבינו כן מסוף דברי הרא״ש שכתב דההיא דשלח רבא לגידל קאי אדברי רב הונא הנ״ל דאע״פ שאמר לא ימכור בנכסי אביו פחות מבן כ׳ מ״מ כשהוא פיקח מוכר מיד לכשיגדל ואי כדברי ר״ת ס״ל לא הו״ל לפרש דאדלעיל קאי דהא לר״ת בכל ענין איירי דגם כשהקנה נכסים אינו יכול למכור פחות מבן כ׳ ושלח לו דכשהוא פקח יכול למכור אלא ודאי לא ס״ל בהא כר״ת ומש״ה הוצרך לפרש דאדלעיל קאי דאל״כ נכסי אביו מאן דכר שמייהו כנ״ל ביאור דברי רבינו והב״י סתם דבריו ודו״ק:

(יט) החרש דינו כקטן גיטין דף נ״ט [עב״ח שהביא המשנה] ובגמרא אר״נ מחלוקת במטלטלין אבל לגיטין ד״ה ברמיזה (ופי׳ רש״י דקיי״ל בחרש שנשא כשנתחרש אם רצה להוציא מוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה) פשיטא במטלטלין תנן מ״ד אף במטלטלין פרש״י דל״ת אפילו מטלטלין שנפלו לו בירושה דקנהו אביו כשהיה פקח אפ״ה ס״ל דיכול למכרם בקפיצה כ״ש גיטין דידהו דקיי״ל דבקפיצה כנס ובקפיצה מוציא קמ״ל דלא אלא בעינן רמיזה לד״ה א״ד אר״נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין עכ״ל הגמרא והרי״ף הביא שני הלשונות בהלכותיו וכתב עליו הרא״ש ז״ל מדהביא הרי״ף ז״ל הך מימרא דר״נ בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פי׳ המשנה במה נחלקו אע״ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה ואע״ג דבכמה דוכתי מוכיח הרא״ש דהלכה כפלוני מדמפרשי אמוראים דבריו או הגמרא נראה דהיינו בברייתא או בדברי אמוראים אבל במשנה דרך האמוראים לפרש אע״פ שאין הלכה וז״ש הרא״ש פירוש המשנה וז״ל הב״י ודברי הרמב״ם ז״ל בפכ״ט מה״מ כדברי הרא״ש דברמיזה דוקא וגם הרי״ף אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי ר״נ אלא ללמדנו דלת״ק דהלכה כוותיה גיטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה עכ״ל ודבריו לכאורה תמוהין לי דא״כ למה הביא הרי״ף גם ל׳ השני הנ״ל דלא הו״ל להביא אלא ל׳ ראשון דאמר דבגיטין ד״ה בעינן רמיזה מיהו י״ל בדוחק דהביאו דל״ת מאן דידע דאיכא ל״א בהאי דינא ולא ידע האמת באשר הוא יעלה על דעתו לומר דל׳ שני איפכא מהראשון ובאופן זה מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד״ה בקפיצה קמ״ל מיהו ק׳ על הב״י במ״ש דהא דת״ק מיקל בגיטין משום עגונה ולא כתב דהוה מקילינן כיון דכנס׳ בקפיצה וכדפרש״י הנ״ל וא״ל דבא למצוא קולא אפי׳ היכא דכנסה ברמיזה דאפ״ה הו״א דיוצאת בקפיצה מטעם עיגון דאכתי ק׳ הו״ל לשתוק ולסמוך אדברי הגמרא ונראה דכ״כ הב״י משום דליישב דברי הרמב״ם צריכין לטעמא דעיגון וכמ״ש בסמוך ע״ש ומש״ה כתבו נמי כאן בדברי הרי״ף:

ואחד חרש גמור כו׳ עד כדרך שבודקין אותם לגיטין כו׳ ז״ל הגמרא בפרק מי שאחזו דף ע״א אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג״פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו א״ל ר׳ זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ״ל ופירש״י חרש שהיה פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קדושי חכמה וקאמר דבאם יכול לדבר מתוך הכתב דידע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פ׳ ופ׳ ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דשמעינן רב דמפיק בכתב לא הוה ידענא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשיוהו לשוטה דזהו כפקח לכל דבריו כדמסיק וזה וזה כו׳ אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ואינו מדבר עכ״ל רש״י והנה דברי רבינו הם ע״פ שיטת רש״י וכמ״ש בפרישה אלא שק׳ דלפי מ״ש שם דס״ל נשתתק גרע מאלם א״כ מאי קא״ל ר׳ זירא אלם קאמרת כו׳ הא הביא לי סיוע מהמשנה דאיירי מנשתתק דהוא גרוע מאלם וי״ל דה״ק ליה מאחר שמצינו דאלם קיל טפי דהרי הוא כפקח גמור א״כ אין לך להקשות מאי קמ״ל תנינא כו׳ דהייתי אומר דוקא נשתתק דהוא ממין אלם הוא סגי ליה בהרכנה ובבדיקה ג״פ אבל חרש גמור לא קמ״ל:

ומש״ר בשם הרמב״ם כ״כ בפכ״ט מה״מ והמ״מ כתב שם עליו ז״ל ויש לתמוה על הרמב״ם למה לא השווה מדבר וא״ש לשומע וא״מ שהרי בפ׳ מי שאחזו הקשו על רב יוסף מהברייתא דקתני זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן וצ״ע וגם הראב״ד תמה שם בהשגותיו על מ״ש הרמב״ם אבל לא בקרקע וכתב עליו ז״ל לא ידעתי למה עכ״ל וכתב המ״מ דדעת הרמב״ם הוא דהא דתנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין משמע ליה דהאי במטלטלין גם אדברי ת״ק קאי ודברי המסדר המשנה כתבה לומר פלוגתא זו דת״ק ובן בתירא אמרו דוקא במטלטלי וממילא נשמע דלת״ק דקיי״ל כוותיה דוקא במטלטלי סגי ליה ברמיזה ולא בקרקעות כן נ״ל ביאור דברי המ״מ אף שדבריו קצת סתומין וצ״ל דס״ל להרמב״ם דאף שלצורך גיטין מסיק שם בשני הלשונות דלד״ה סגי ברמיזה שאני גיטין דהוצרכו לתקן משום עיגון כמו שתקנו שיהא מקחו מקח במטלטלין משום כדי חייו. אבל א״נ לחלק דשאני גיטין דאמרינן כשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה. משא״כ בקרקעות שנפלו בירושה ובמטלטלין דווקא התירו לו משום כדי חייו. וכדמשמע מפרש״י שכתב לפני זה וכמ״ש ל׳ לעיל דא״כ למה סתמו הרמב״ם ורבינו דהול״ל במ״ש אבל לא בקרקעי דמיירי דדוקא בהנך שנפלו להו בירושה. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דדוקא בגיטין דאותה אשה עצמה שכנס ברמיזה מוציאה ברמיזה משא״כ בקרקע דאף שלקחה בחרשותו ברמיזה מ״מ כיון שנתן בעדה מעותיו והמוכר שהוא פקח הקנה לו בקנין גמור איך ימכרוהו אח״כ לאחר בחרשותו כיון שכבר נעשה שלו והוא חרש ואין הקנאתו לאחרים הקנאה וכיון דאינו יכול למכור לאחרים תקנו שאף לאותו מוכר (ודווקא במטלטלין התירו אפילו שירש עצמו) לא יחזור וימכרנה משום לא פלוג. אבל זה דוחק דהא אמרו חז״ל דגם מקחו בקרקעות אינו מקח ויכול המוכר לחזור בו כיון שהוא חרש גמור וכיון שהמוכר עצמו יכול לחזור נמצא שלא היה קנוי בידו מעולם למה לא יכול לחזור ולמכור לאחרים. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא דלא תקנו בחרש כ״א במקום צורך משום עגון או משום כדי חייו. ובקרקעות דחשיב לא רצו לתקן וק״ל. ואפשר דמה״ט נקט ב״י כלשונו עיגון הנ״ל. ובעיקר הקושיא דהמ״מ הנ״ל על הרמב״ם במה שמחלק מדבר וא״ש משומע וא״מ ובברייתא כתב על שניהן דהרי הן כפקחין לכל דבריהן היה נ״ל לומר דהרמב״ם היה לו גירסא אחרת בגמרא ולא אזל בשיטת רש״י הנ״ל ובאמת פירושו דחוק מאוד חדא דקאמר אלם קאמרת דמשמע דדין אלם לחוד כן ובברייתא דמייתי משוה אלם וחרש המדבר להדדי. ועוד דעיקר תירוצו חסר מי הספר דהא גם בברייתא דמייתי קתני דחרש הרי הוא כפקח ואכתי ק׳ מאי קמ״ל וצ״ל דשאני חרש דרב כהנא דא״ש וא״מ וא״כ הול״ל זה שיש חילוק בין חרש לחרש. ולכן נראה דהרמב״ם לא היה גרס וזה וזה כו׳ ב׳ פעמים אלא גרס וזה ר״ל האלם הרי הוא כפקח לכל דבריו והשתא א״ש הכל. וה״פ דברייתא מדבר וא״ש זהו חרש ר״ל זהו חרש הנזכר במשנה כו׳ דאפילו למטלטלי בעי בדיקה ובקרקע כלל לא וכדין חרש גמור. שומע וא״מ זהו אלם ודינו כפקח שמכירתו מכירה בין במטלטלין בין במקרקעי אלא שצריך בדיקה ואפשר דלא הוצרך לכתוב הבדיקה דפשיטא הוא כיון שיש בהן שינוי וגם כל אדם דאינו בדרך העולם צריך לעמוד על מהותו ולהרמב״ם א״ש הא דקאמר אלם קאמרת דס״ל דדין אלם ונשתתק שוה או יכול להיות דס״ל דנשתתק סברא הוא דלהוי עדיף מאלם ואפילו אלם דינו כפקח וכ״ש נשתתק אלא שחרש שאני דלענין קרקע אין מכירתו מכירה כלל והו״א דגם לגיטין כן קמ״ל דלא. וחרש שמדבר בו רב כהנא מיירי בין בחרש שא״ש וא״מ ובין בחרש שמדבר וא״ש והשתא א״ש דמשוה הרמב״ם חרש המדבר לחרש שאינו מדבר. ואילם לנשתתק וגם א״ש מ״ש הרמב״ם באלם וז״ל שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתב בכתב ידו עכ״ל מדכתב או יכתב משמע דאין עדיפא בכת״י מבדיקה ואדרבה משמע קצת דבדיקה עדיפא בדרך לא זא״ז ולרש״י פי׳ איפכא שהרי אליביה בחרש גמור לא מהני בדיקה בגיטין וכתיבת ידו מהני וא״ש נמי שרבינו מביא דברי הרמב״ם ולא כתב עליהן סתירתו מהגמרא שגם רבינו ידע שי״ל שהיה לו גי׳ כמ״ש. ודע שיגעתי ולא מצאתי לא בתוספתא ולא במקומות אחרים בל׳ ברייתא זו דכתב בה וזה וזה הרי הן כפקחין. ומש״ה לולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב״ם פי׳ דמ״ש שם בגמרא וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם אינו מל׳ הברייתא אלא סיומא דדברי ר׳ זירא הוא דא״ל לרב יוסף אלם קאמרת שאני אלם דתנינא כו׳ דמחלק בהברייתא בהדיא בין חרש לאלם מדקתני בה זהו חרש וזהו אלם והאי זה וזה ר״ל זה נשתתק הנזכר במשנה דהקשה מינה ר״י וזה אלם הנזכר בברייתא דמתרץ מינה ר״ז שניהן הן כפקחין לכל דבריהן משא״כ בחרש בין אינו מדבר וא״ש בין מדבר וא״ש דשניהן נקראין חרשין ודינן שוה וא״כ א״ש הכל דהיינו ממש כדברי הרמב״ם ודוק. כן נ״ל ביאור דברי הרמב״ם בא׳ מהדרכים הנ״ל אבל להב״י שיטה אחרת בביאור דברי הרמב״ם וז״ל ב״י וכתב המ״מ שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר וא״ש לשומע וא״מ שהרי בפ׳ מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר וא״ש זהו חרש שומע וא״מ זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן עכ״ל. ויש לדקדק עיד על הרמב״ם (לא הול״ל לדקדק עוד כיון שדקדקו דב״י הוא היפך דקדוקו דהמ״מ דהמ״מ דקדק שגם ברישא הול״ל מתקן מקח גם בקרקע כמו בסיפא וכדין פקח. והב״י דקדק ורצה שגם בסיפא לא יהיה מקחו מקח בקרקע כמו ברישא) שכתב דשומע וא״מ מקחו וממכריו ומתנותיו קיימים אף במקרקע. ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א״כ בנשתתק דתנן ביה דהרכנת הראש מהני לגיטין ע״י בדיקה ג״פ הן הן ולאו לאו. וכן בכתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ׳ מי שאחזו ה״ה דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה״ה י״ל כו׳ ע״ש בב״י שכתב ב׳ תירוצים על תמיהת המ״מ. והנה מ״ש בישוב תמיהת המ״מ היא דחוק ורחוק בפי׳ הברייתא לעין הקורא אותה ומ״ש ביישוב תמיהתו דבמטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז כו׳ ונראה פי׳ לדבריו דלאו ממימרא דר״נ הנ״ל למד כן דהא אדרבה מדברי ר״נ משמע דגט קיל טפי אלא מברייתא דפ׳ מי שאחזו דז״ל הגמרא שם על מימרא שכתבתי בפרישה. מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין כו׳ ופריך שם בגמרא וחרש מעיקרא לא והתנן כשם שכנסה ברמיזה כך יוציא ברמיזה הב״ע ביבמתו שנפלה לו מאחיו פקח ע״כ. ולפי זה ההיא דר״נ דפרק הניזקין מיירי בסתם חרש שמעולם לא שמע ולא דיבר דמזה מיירי מתני׳ שם ובזה ודאי כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אך שר״נ בא לחדש שם אי מהני קפיצה בגיטין אי לא מהני וק״ל. ומש״ה כתב הב״י שטעמו של הרמב״ם מדתנן בחרש רומז ונרמז ואמרו בגמרא פ׳ מי שאחזו דווקא במטלטלין הדין כן פי׳ דווקא אם נפלו לו מטלטלין בירושה או קנאם כשהיא פקח הוא דיכול למכרם ברמיזה. אבל לגיטין כגון שנפלה לו יבמתו מאחיו פקח לא אמרו דיוציאה ברמיזה דומיא לקרקעות שנפלו לו מאביו או שקנאם כשהיה פקח דאינו יכול למוכרם ברמיזה. ש״מ גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו ואפ״ה תנן שם דנשתתק דהיינו שהיה פקח ונשתתק מהני אפילו לגיטין ע״י בדיקה. ה״ה דלקרקעות מהני פי׳ אם נפלו לו קרקעות או קנה בעוד שהיה פקח יכול למוכרם ברמיזה ולפי זה מ״ש הרמב״ם אלם שומע ואינו מדבר כו׳ מקחו וממכרו כו׳ בין מקרקעי כו׳ ר״ל מקרקעי שנפלו לו מאביו יכול למוכרה כנ״ל ביאור דברי ב״י. מיהו קשה מה שהביא ראייה מרב כהנא לענין כתב ידו דהא ר״כ בחרש גמור מיירי וא״נ תפרשהו בחרש שאינו שומע ומדבר ס״ס אין ראיה להרמב״ם מדבריו ואדרבה סתירה דהא ס״ל לר״כ דמהני כו׳ וה״ה הרכנה או רמיזה שהרי השוו אותם שם בגמרא הנ״ל והרמב״ם כתב דבאינו שומע ומדבר מטלטלי אין מקרקעי לא: